|
המונח היסטוריה מציין הן את כלל ההתרחשויות בעבר, והן את המחקר המניב את הידע אודות התרחשויות אלו. תו ההכר של הדיסציפלינה ההיסטורית, המייחד אותה מדיסציפלינות אחרות העוסקות בחקר העבר, הוא הסתמכותם העיקרית, גם אם לא הבלעדית, של ההיסטוריונים על עדיויות כתובות, הקרויות מקורות ראשוניים. מכיוון שכך, חקר ההיסטוריה מוגבל לחקר תרבויות בעלות מערכות כתב, וכן מתייחס לראשית הכתב, אשר תיארוכו הוא לאלף ה-5 לפנה"ס. תקופות מוקדמות יותר מכונות בשל כך פרהיסטוריה, ונחקרות במסגרת מדע הארכאולוגיה. יחד עם זאת, שינויים וחידושים במתודולוגיה ההיסטורית, בעיקר במרוצת המאה ה-20, הביאו לשימוש גובר בכלים שאינם טקסטואליים לחקר ההיסטוריה ולאימוץ מתודולוגיות של דיסציפלינות אחרות, כגון האתנוגרפיה על מנת להתגבר על מגבלות אלו.
גיל ההיסטוריה כגיל הציויליזציה. מאז יצר האדם את הכתב שאף לתעד אירועים שונים בחייו ובחיי סביבתו. בתחילה, בעזרת לוחות חרס ופפירוסים ובהמשך על ידי סופרים שתיעדו את המדינה, הכלכלה והחברה בכתב. ככל שהשתכללו אמצעי הדפוס, גדל היקף העבודה ההיסטוריונית. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח כיבושיהם.
ההיסטוריונים משתמשים במקורות רבים, כולל מסמכים כתובים או מודפסים, ראיונות (היסטוריה שבעל פה) וארכאולוגיה. דעות שונות על ההיסטוריה נמצאות מקובלות יותר או פחות בתקופות מסוימות מאשר באחרות (ראו: היסטוריוגרפיה). התקופה שלפני תיעוד האדם נקראת פרהיסטוריה... להמשך המאמר (וויקיפדיה) |
.jpg){kind=small}